מונטנגרו

בשעה 2:30 הגענו לשדה התעופה, עברנו את הבדיקה ועמדנו בתור לרישום לטיסה. היו שני טיסות לפודגוריצה - ב-05:10 וב-06:00. שלושה ימים לפני הטיסה קיבלנו הודעה שארקיע מתנצלים על אי הנוחות, אך הטיסה שלנו נדחתה מ-05:00 ל-06:00, והכרטיסים הזמנו חודש לפני הטיסה. ובכן, זה לא נורא, רק שעה מאוחר יותר. אז אנחנו עומדים בתור לרישום, ובתור הסמוך עומדים אנשים לטיסה השנייה, שעולה שעה קודם, והרישום שלהם כבר התחיל, בעוד שלנו עדיין לא. לאחר זמן קצר בתור הזה החלו צעקות, דמעות, ויכוחים כלשהם. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה. הצעקות והוויכוחים לא פוסקים, ובינתיים התחיל הרישום לטיסה שלנו. כמה אנשים מהתור שלנו מתקרבים לדלפק, עומדים שם זמן רב, מנסים להוכיח משהו, ואז מצטרפים להמון הזועם של הטיסה השנייה.

וכך מגיע תורנו, אנחנו מתקרבים לדלפק הרישום, מגישים את הדרכונים שלנו. נציגת שדה תעופה מתחילה לבדוק ואומרת "אותו דבר". אני אומרת לה שלא ברור לי מה זאת אמרת "אותו דבר"? היא עונה "לא קיבלנו את הנתונים שלכם מחברת ארקיע. אז אני שואלת אותה, מה לעשות במצב כזה? שימו לב, היא עונה - "אני לא יודעת, לכל אותם אנשים זועמים יש אותה סיטואציה".

אנחנו מצטרפים לאותם אנשים ומתחילים לשאול מה קורה. הם מסבירים לנו שחברת ארקיע לא העבירה את נתוני הנוסעים לשירותי הטיסה של שדה התעופה. לכן אותנו, יותר מ-50 אנשים, לא ניתן להעלות על הטיסה. שירות התמיכה של ארקיע עובד מ-08:00 עד 18:00 ובשעה הזאת אין עם מי לדבר.

כולם צריכים לחזור הביתה ולפנות לחברת ארקיע בשעות העבודה שלהם, והטיסות ימריאו בלעדינו.

בזמן שבעלי רשם את הנתונים שלנו לתביעה ייצוגית, אני מתחילה לחפש אפשרויות מה לעשות, כי כבר הזמנו מקום לינה ורכב.

מהר מאוד אני מוצאת טיסה של ישראייר לטיבט בשעה 08:20 ומזמינה כרטיסים, אבל הטיסה יוצאת מהטרמינל 1. אנחנו תופסים את המזוודות ורצים לאוטובוס לטרמינל 1. באוטובוס, בדרך לטרמינל 1, אני מבצעת שינויים בהזמנה של הרכב, במקום לקבל את הרכב בפודגוריצה, עכשיו אנו צריכים לקבל אותו בטיבט. מכיוון שתכננו לטייל באזור הררי, היה לנו צורך ברכב שטח. לכן הזמנתי פורד קוגה.

מגיעים לטרמינל 1, שוב עוברים בידוק והולכים לדלפק ההרשמה, צ'ק אין היה אמור להתחיל בעוד 5 דקות. לפנינו בתור כבר יש כעשרה אנשים, ובמהרה גם מאחורינו, וגם לפנינו, נוצר תור של פנסיונרים, חצי מהם נכים עם זכות לעבור בלי תור.

מתחילה ההרשמה, מקבלות רק שתי נציגות. אחת מקבלת רק את אלה שיש להם זכות לעבור בלי תור, השנייה את השאר, זמן טיפול בכל נוסע לוקח 15-20 דקות. כולם בתור כבר מתחילים להתמרמר ולדרוש שיפתחו עוד דלפקים, ונענו על כך שאין אפשרות.

סוף-סוף מגיע תורנו ואנו מתקרבים לדלפק ההרשמה, מגישים את המסמכים. נציגה בודקת ומתברר שאין את הנתונים שלנו במערכת, מה שלא מפתיע, כי זה עתה הזמנו כרטיסים.

שולחים אותנו למנהלת, אנחנו מסבירים לה את המצב ושהזמנו את הכרטיס מלפני שעה כי לא הייתה ברירה. היא מתקשרת לשירות הלקוחות של ישראייר ו.... לשמחתנו, יש להם נציגים שנותנים שירות בשעות האלה, הם מאשר את ההזמנה שלנו ומעבירים את הפרטים.

סוף סוף אנחנו עוברים את ההרשמה וממריאים לטיבט. הטיסה עברה ללא אתגרים ואנחנו נוחתים בטיבט. מהחלון אנחנו רואים שיורד גשם, איך אנשים רצים במהירות לעלות על הטיסה שלהם. אנו יוצאים מהמטוס ומבינים שחייבים לרוץ עד לשדה התעופה, כדי לא להתרטב וכאשר מגיעים, מבינים שלא עזר לנו, כולנו היינו רטובים.

אנו חושבים שטויות, העיקר שכל הבעיות כבר מאחורינו ואנחנו כבר בחופשה.

אנו ניגשים לקבל את הרכב ונציג בשכירות, שדיבר רוסית, שמח להודיע לנו שאנחנו מקבלים פולקסווגן פסאט. בעלי אמר לו שהזמנו פורד קוגה, פסאט נמוך והוא לא ממש מתאים לנו. על כך העובד ענה שהוא אמר למנהל שאין פורד קוגה ובכלל אין מכוניות דומות פנויות, אבל המנהל התעקש לקבל את ההזמנה ולתת לנו פסאט. לא הייתה לנו ברירה, והסכמנו לפסאט.

מגיעים לחניון לקבל את הרכב ורואים את הפסאט שלנו, דומה לספינה ארוכה ונמוכה.

אנחנו יוצאים לכיוון פודגוריצה למפלי הניאגרה, צופים בדרך בנופים מדהימים, היופי לא מהעולם הזה.

טיילנו ליד המפלים, אכלנו ארוחת ערב במסעדה, ממש ליד המפלים, הכל היה מושלם.

ולבסוף בנינו מסלול לכיוון יעד הלינה ומאושרים יצאנו לדרך. אחרי נסיעה כ- 30-40 דקות, פתאום, להפתעתנו הגדולה, אנחנו מתקרבים לכביש בתשלום, בודקים אם יש מסלולים אחרים, אבל לא, הניווט לא מציע לנו מסלולים חלופיים. באין ברירה, אנו ממשיכים בכביש בתשלום.

נסענו כ-30-40 דקות בכביש בתשלום ואחרי שיסתיים יצאנו לכביש שבו כל 200 מטרים מתבצע תיקון, עושים חיזוק צד ההר מפני מפולות. הכביש הוא רק שתי נתיבים, אחד לכיוון אחד והשני לכיוון ההפוך. במהלך התיקון סוגרים נתיב אחד, קודם מעבירים את זרם המכוניות בכיוון אחד, ואז בכיוון השני, וכך כל 200 מטרים. בדקנו שוב, אין דרך אחרת להגיע למקום. המשכנו לנסוע בכביש הזה כ-10 דקות ופתאום המכונית מתחילה לפרפר, כאשר מחליפה הילוכים. להזכירכם, המכונית עם תיבת הילוכים אוטומטית. המכונית פרפרה ככה כמה פעמים ופתאום, הופיעה הודעה "תקלה בתיבת ההילוכים, אין הילוך אחורי", כל ההילוכים, כולל ההילוך האחורי, התנתקו, נשאר רק ההילוך הראשון. הרכב בקושי נוסע.

בעת קבלת הרכב, בלוח המחוונים היה סמן שצריך לעשות משהו עם השמן. בעלי הראה על כך, אבל נציג אמר, שהכל בסדר, המכונית זה עתה יצאה מהשירות הטכני וידוע להם שיש בעיה בהודעות מחשב ברכבים של פולקסוואגן.

אגב, שכחתי לציין שכאשר לקחנו את הרכב, המונה הראה 2500 ק"מ - "חדשה".

הדרך שבה נסענו הייתה צרה ולא היו אפילו שוליים, מצד אחד הר, ומצד שני תהום. המשכנו בהילוך ראשון ובקושי הגענו עד לכיס העצירה ואז כיבינו את הרכב. לאחר זמן מה התניענו שוב את הרכב, לשמחתנו ההודעה נעלמה והצלחנו להמשיך בנסיעה עד שהגענו לתחנת דלק, שם המתין לנו בעל מקום הלינה. הוא הציע לנסוע אחריו בדרך עפר ביער, שם נסענו עוד 20 דקות למקום הלינה. גשם המשיך לרדת כל הזמן. נכנסנו לבית, הכל היה נחמד. בעלי שאל, איפה חדר השינה? בעל המקום הרים את ידו לתקרה והוריד סולם ברזל מתקפל, שהפך בדיוק לאמצע הסלון.

בעלי ואני טיפסנו בסולם, ובזמן הזה הסולם השמיעו קולות חדים, כאילו קפיץ ברזל נדחס ומתרחב. בעל המקום אמר: אל תדאגו, הסולם יכול להחזיק 130 קילוגרם. בקומה השנייה היו שתי חדרי שינה.

למחרת בבוקר אנחנו נוסעים למנזר "אוסטרוג", שנבנה בהר. הדרך לשם היא עלייה מפותלת בהר. כאשר כמעט הגענו, ונשארה עלייה אחת עם פנייה ומגיעים לחנייה, הרכב שוב מתחיל לפרפר, מופיעה אותה הודעה וההילוכים מתנתקים.

אנו עולים באיטיות רבה לחנייה, בעלי מנסה לחנות את הרכב לאחור, אך ההילוך האחורי לא פועל, אז מחליטים לנסוע עוד קצת קדימה ולחנות עם חלק הקידמי. מכבים את הרכב ויוצאים לטייל במנזר.

לאחר ששוטטנו וראינו הכל, אנחנו חוזרים למכונית ומחליטים להתקשר לחברת השכרת הרכב. בעלי מנסה להסביר להם שהרכב לא תקין וקופצת הודעה על תקלה בתיבת ההילוכים. הנציג עונה לו בנדיבות "אל תתייחסו להודעות, אנחנו מודעים לבעיות במחשב של מכוניות אירופיות, במיוחד של "פולקסווגן פסאט". על כך בעלי אומר לו, זה טוב שאתם יודעים, אבל מה לעשות, הרכב פשוט לא נוסע? הנציג מתפלא, איך זה יכול להיות שרכב לא נוסע? בעלי עונה לו, ובכן, הוא פשוט לא נוסע.

הנציג אומר, אז אתם צריכים להחליף את הרכב, איפה אתם נמצאים?

בעלי מודיע לו שאנחנו נמצאים בעיר קולהשין. הנציג משיב, אוי זה רחוק, בצפון, הממ..... האם יש לכם אפשרות להגיע לטיבט או לפודגוריצה? על כך אנחנו עונים, שלא בטוחים, אבל ננסה עכשיו להניע את הרכב ונדע אם נוכל לנסוע.

אז כך, נסענו לפודגוריצה, הגענו לשדה התעופה והתחלנו לחפש כניסה לחניה לרכבים שכורים, אך לא הצלחנו. לכן שאלנו את העובדים במוקם, הם הסבירו שצריך לנסוע ישר ואז ימינה. כאשר נסענו ישר ופנינו ימינה היו שם שתי יציאות, לא היה ברור לנו לאיזו יציאה לפנות, אז החלטנו לפנות ליציאה השנייה, אך זאת הייתה היציאה משדה התעופה. נאלצנו להיכנס לסיבוב השני לכיוון שדה התעופה. פתאום רכב השווה אותנו והנהג שואל אותנו, האם הגעתם להחליף רכב שלא תקין? אנחנו השבנו, שכן. הוא אומר לנו לנסוע אחריו ומביא אותנו סוף סוף לחניון הזה, סביבו סבבנו. שאלנו אותו, לאיזה רכב הם מתכוונים להחליף לנו את המכונית. הוא עונה, ששוב על פסאט. כאן כבר התעקשנו שאנחנו לא מסכימים, כי פסאט לא מתאים לנו והזמנו פורד קוגה. הוא מתקשר למשרד של טיבט לוודא ומאשרים לו שהזמנו פורד קוגה אוטומטית. אז הנציג אומר שאין להם כרגע מכונית פנויה כזו. בעלי שואל האם יש דצ'ה דאסטר, היא גם תתאים? הוא עונה שיש דצ'ה דאסטר אחת, אבל היא מכנית. על כך אנחנו עונים, שעדיף דצ'ה מכנית מאשר פסאט. מביאים לנו את הדצ'ה, עם הרבה שריטות ושקעים, שעליהם היה צורך לתעד, אבל היא מתאימה לנו לנסיעה שלנו. ולבסוף, אנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מהשדה התעופה. ביציאה דרשו מאיתנו יורו אחד, על כך בעלה התרגז מאוד וזה היה לגיטימי לחלוטין.

החלטנו, שכיוון שאנחנו בפודגוריצה, נעשה סיבוב בקניון ביג פאשן שם. בזמן שהסתובבנו בקניון, התחיל להיות מאוחר והחלטנו לאכול ארוחת ערב בפודגוריצה ורק אחר כך לנסוע הביתה. אחרי שאכלנו, השעה הפכה להיות סביב 22:30, יצאנו חזרה למקום הלינה בדרך שכבר הכרנו בה. אחרי בערך שעה של נסיעה, כשכבר עברנו את הכביש בתשלום, פתאום ראינו שניידת משטרה חוצה את הכביש, לידה עומד רכב, ואנו עצרנו מאחורי הרכב הזה. שוטר התחיל לצעוד לכיוונינו, וכיוון שבארוחת ערב שתינו כוס בירה, ובמונטנגרו זה אסור, אני מתחילה לחפש ולהוציא סוכריות מנטה כדי להסתיר את הריח, אם נשאר. אני מושיטה סוכריה לבעלי, אבל בגלל התרגשות ולחץ, היא נופלת לי מהיד, אני שולפת סוכריה אחרת, אבל משום מה קודם כל מכניסה אותה לפה שלי ורק אחר כך במהירות מוציאה סוכריה נוספת ונותנת לו, כפי שחשבתי.

התברר שאני רק רציתי לתת לבעלי את הסוכריה אחרת, אבל לא נתתי. אחרי השיחה עם השוטר, בעלי שאל אותי, איך הייתה הסוכריה, כי אני לא נתתי לו אותה. השוטר הסביר לנו שיש קריסה בכביש ולא ניתן לעבור, צריך לנסוע בדרך עוקפת, שדרך אגב, הניווט לא הראה לנו, אלא כל הזמן ניסה להחזיר אותנו לכביש בתשלום. כדי להגיע לדרך העוקפת, היה עלינו לחזור חזרה לפודגוריצה, עוד שעה נסיעה חזרה, כמאת לאותו מקום שממנו יצאנו אחרי ארוחת ערב. ושם הניווט כבר מצא את הדרך העוקפת, שהייתה ארוכה יותר בזמן, עוד שעה וחצי נסיעה עד הבית. נסענו בדרך עוקפת, אני הייתי כבר מותשת לגמרי ונרדמתי. בעלי סיפר לי אחר כך שהדרך הייתה מאוד יפה, אבל מאוד צרה ומפותלת, מצד אחד היה צוק, ומצד שני תהום, ולא היה שום תאורה. התעוררתי כשכבר נסענו על דרך עפר ביער לכיוון הבית. מכיוון שכל הזמן ירדו גשמים, שלוליות היו כמעט עד דלת המכונית, עם הפסאט בטוח לא היינו מגיעים. בסופו של דבר, הגענו הביתה בסביבות שלוש בלילה.

ולסיכום, בדרך החזרה לארץ, וכיוון שעדיין היו לנו כרטיסים לטיסה הלוך חזור של חברת ארקיע, קיבלנו הודעה מארקיע שטיסה חזרה לארץ דרכם הועברה משדה התעופה פודגוריצה לשדה התעופה טיבט, אבל זה כבר לא הפריע לנו, כי חזרנו חזרה עם חברת ישראייר ללא בעיות נוספות.